מצד אחד, לא כתבתי ה מ ו ן זמן, מצד שני, זהו יום מופלא של שמחה וחשש בניגודים מפתיעים פועלים ביחד, גלעד שליט הבן של אביבה ונועם, חזר לישראל שלנו, חזר הביתה שלו. מילה (או שתיים) ממני אליך, תרגיש טוב, תרגיש טוב.
את הפוסט הקודם סיימתי בזה שאני הולכת לפגוש משפחה "שנשלחתי" על ידי בנם הקטן למסור להם מסר.
פגשתי משפחה מופלאה, פתוחה, תומכת ובעיקר מוכנה לשמוע מאישה זרה להם לחלוטין, מסר מהבן שאיבדו, מסתבר, לפני מס' שנים.
מתוך צורך בשמירה על צנעת הפרט והכבוד שאני רוחשת אליהם, אומר כי עברתי חוויה מטלטלת של משהו כמו שעתיים וחצי של תקשור עם מסרים מדוייקים לכל אחד מבני המשפחה, עד רמה של פרטים לגבי עשייתם בחייהם היום. התרגשתי ברמות, התמסרתי לחלוטין לחוויה ואני מודה למי ששומר/ת עלי מלמעלה ולאלו המכוונים אותי, על הדרך המרתקת שאני עוברת ומודיעה "קבל עם ועדה" (-: עוד...רוצה עוד...פתוחה לקבל וללמוד ולהיות שם בשביל מי שצריך את מה שיש לי לתת.
ולגבי הצד של העובי...
הייתה אצלי מישהי היום. רצתה תקשור. הגיעה דרך מישהי...בדרך כלל אני לא נוהגת לשאול שאלות בטלפון המקדים, רק שם, תאריך המפגש וזהו. לעיתים מי שמתקשר/ת מסבירים לצורך מה הם רוצים להפגש, אם זה תקשור כללי, או תקשור עם נשמות, או מה שעולה להם באותו רגע ונראה להם נכון לספר לי בטלפון. ובדרכי אני מקשיבה, לפעמים אפילו קצת מרגיעה אם יש צורך וזהו.
וזה מה שהיה היום (הדברים מובאים כמובן מתוך איזה שהוא זיכרון שנשאר, בדרך כלל אחרי תקשור אני לא ממש זוכרת...)
צלצול בדלת מעיר לי את הכלב...אני פותחת, מחייכת, לוחצת יד, מסתכלת בעיניים...ומכוונת את הדרך לחדר. בבטן יש לי הרגשה של "קשר", כזה שחשים שאולי יש כאן קושי.
יושבות ואני אומרת: "תודה שהגעת, אני שמחה לפגוש בך"
היא: "למה?..." (בום עמום בבטן הפרטית שלי)
אני: "סתם, פשוט שמחה לפגוש בך". וממשיכה ומספרת קצת על איך התהליך/התקשור עובד, ממול אין תגובה, רק מבט. "...האם תרצי לשאול שאלה, או למקד את התקשור לכיוון מסויים?"
היא: "לא, אני לא רוצה לשאול כלום, תגידי מה את "רואה", אין לי מה לשאול".
אני: (מבינה בגדול מה קורה בחדר) ומציינת בחיוך: "רק תזכורת קטנה, אני לא קוראת מחשבות ולא חוזה עתידות" ומתחילה להעביר כל מה שעולה בי ומקבלת מולי נדנודי ראש של כן ושל לא יודעת ומבטים בוחנים.
אני ממשיכה ונודדת בתוך התקשור ומנהלת מסע ושואלת שאלות בתוכי ומספרת מה אני "רואה ושומעת" ומקבלת מבט, זהו, מבט.
- התקשור הוא חלק מאוד חשוב בחיי, אני מאוד אוהבת לתקשר, מאוד נאמנה לדרך וכל הזמן לומדת ומשתדלת בכל מאודי להישאר פתוחה לתדרים ובהירת מחשבה.
נמשיך:
אני: מוסרת "ד"ש" מנשמה שמגיעה, לדברי הגברת שמולי היא קשורה לידידה ששלחה אותה, ואומרת לי "מה זה קשור? למה זה צריך לעניין אותי?"...
אני (בעדינות, תודה לאל שהתקשור מרגיע): "את שליחה לצורך מסירת הד"ש, את מוזמנת למסור".
אני: "תסלחי לי על השאלה, את בוחנת אותי?"
היא: (אחרי 30 דקות תקשור): "כן!.....לא מתחברת, אין חיבור, לא מתחברת..."
אני: "זה בסדר גמור, נסיים כעת ואודה לך שוב שבאת".
היא: לוקחת את התיק, אומרת "סליחה", צועדת לדלת ואני סוגרת אחריה.
למה 1 - למה היא לא חשבה שעל הזמן הזה היא צריכה לשלם? ואפילו לא הציעה לשלם?
למה 2 - למה היא חשבה שהיא נכנסת? למגדת עתידות? לכדור הבדולח?
למה 3 - למה אני בכלל מתעצבנת????!
ולמי שקרא/ה עד לכאן,
תודה, אוהבת ותהיו טובים לעצמכם
את הפוסט הקודם סיימתי בזה שאני הולכת לפגוש משפחה "שנשלחתי" על ידי בנם הקטן למסור להם מסר.
פגשתי משפחה מופלאה, פתוחה, תומכת ובעיקר מוכנה לשמוע מאישה זרה להם לחלוטין, מסר מהבן שאיבדו, מסתבר, לפני מס' שנים.
מתוך צורך בשמירה על צנעת הפרט והכבוד שאני רוחשת אליהם, אומר כי עברתי חוויה מטלטלת של משהו כמו שעתיים וחצי של תקשור עם מסרים מדוייקים לכל אחד מבני המשפחה, עד רמה של פרטים לגבי עשייתם בחייהם היום. התרגשתי ברמות, התמסרתי לחלוטין לחוויה ואני מודה למי ששומר/ת עלי מלמעלה ולאלו המכוונים אותי, על הדרך המרתקת שאני עוברת ומודיעה "קבל עם ועדה" (-: עוד...רוצה עוד...פתוחה לקבל וללמוד ולהיות שם בשביל מי שצריך את מה שיש לי לתת.
ולגבי הצד של העובי...
הייתה אצלי מישהי היום. רצתה תקשור. הגיעה דרך מישהי...בדרך כלל אני לא נוהגת לשאול שאלות בטלפון המקדים, רק שם, תאריך המפגש וזהו. לעיתים מי שמתקשר/ת מסבירים לצורך מה הם רוצים להפגש, אם זה תקשור כללי, או תקשור עם נשמות, או מה שעולה להם באותו רגע ונראה להם נכון לספר לי בטלפון. ובדרכי אני מקשיבה, לפעמים אפילו קצת מרגיעה אם יש צורך וזהו.
וזה מה שהיה היום (הדברים מובאים כמובן מתוך איזה שהוא זיכרון שנשאר, בדרך כלל אחרי תקשור אני לא ממש זוכרת...)
צלצול בדלת מעיר לי את הכלב...אני פותחת, מחייכת, לוחצת יד, מסתכלת בעיניים...ומכוונת את הדרך לחדר. בבטן יש לי הרגשה של "קשר", כזה שחשים שאולי יש כאן קושי.
יושבות ואני אומרת: "תודה שהגעת, אני שמחה לפגוש בך"
היא: "למה?..." (בום עמום בבטן הפרטית שלי)
אני: "סתם, פשוט שמחה לפגוש בך". וממשיכה ומספרת קצת על איך התהליך/התקשור עובד, ממול אין תגובה, רק מבט. "...האם תרצי לשאול שאלה, או למקד את התקשור לכיוון מסויים?"
היא: "לא, אני לא רוצה לשאול כלום, תגידי מה את "רואה", אין לי מה לשאול".
אני: (מבינה בגדול מה קורה בחדר) ומציינת בחיוך: "רק תזכורת קטנה, אני לא קוראת מחשבות ולא חוזה עתידות" ומתחילה להעביר כל מה שעולה בי ומקבלת מולי נדנודי ראש של כן ושל לא יודעת ומבטים בוחנים.
אני ממשיכה ונודדת בתוך התקשור ומנהלת מסע ושואלת שאלות בתוכי ומספרת מה אני "רואה ושומעת" ומקבלת מבט, זהו, מבט.
- התקשור הוא חלק מאוד חשוב בחיי, אני מאוד אוהבת לתקשר, מאוד נאמנה לדרך וכל הזמן לומדת ומשתדלת בכל מאודי להישאר פתוחה לתדרים ובהירת מחשבה.
נמשיך:
אני: מוסרת "ד"ש" מנשמה שמגיעה, לדברי הגברת שמולי היא קשורה לידידה ששלחה אותה, ואומרת לי "מה זה קשור? למה זה צריך לעניין אותי?"...
אני (בעדינות, תודה לאל שהתקשור מרגיע): "את שליחה לצורך מסירת הד"ש, את מוזמנת למסור".
אני: "תסלחי לי על השאלה, את בוחנת אותי?"
היא: (אחרי 30 דקות תקשור): "כן!.....לא מתחברת, אין חיבור, לא מתחברת..."
אני: "זה בסדר גמור, נסיים כעת ואודה לך שוב שבאת".
היא: לוקחת את התיק, אומרת "סליחה", צועדת לדלת ואני סוגרת אחריה.
למה 1 - למה היא לא חשבה שעל הזמן הזה היא צריכה לשלם? ואפילו לא הציעה לשלם?
למה 2 - למה היא חשבה שהיא נכנסת? למגדת עתידות? לכדור הבדולח?
למה 3 - למה אני בכלל מתעצבנת????!
ולמי שקרא/ה עד לכאן,
תודה, אוהבת ותהיו טובים לעצמכם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה