לכל מטבע שלושה צדדים - צד אחד, צד שני והצד של העובי...

מצד אחד, לא כתבתי ה מ ו ן  זמן, מצד שני, זהו יום מופלא של שמחה וחשש בניגודים מפתיעים פועלים ביחד, גלעד שליט הבן של אביבה ונועם, חזר לישראל שלנו, חזר הביתה שלו. מילה (או שתיים) ממני אליך, תרגיש טוב, תרגיש טוב.


את הפוסט הקודם סיימתי בזה שאני הולכת לפגוש משפחה "שנשלחתי" על ידי בנם הקטן למסור להם מסר.
פגשתי משפחה מופלאה, פתוחה, תומכת ובעיקר מוכנה לשמוע מאישה זרה להם לחלוטין, מסר מהבן שאיבדו, מסתבר, לפני מס' שנים.
מתוך צורך בשמירה על צנעת הפרט והכבוד שאני רוחשת אליהם, אומר כי עברתי חוויה מטלטלת של משהו כמו שעתיים וחצי של תקשור עם מסרים מדוייקים לכל אחד מבני המשפחה, עד רמה של פרטים לגבי עשייתם בחייהם היום. התרגשתי ברמות, התמסרתי לחלוטין לחוויה ואני מודה למי ששומר/ת עלי מלמעלה ולאלו המכוונים אותי, על הדרך המרתקת שאני עוברת ומודיעה "קבל עם ועדה" (-: עוד...רוצה עוד...פתוחה לקבל וללמוד ולהיות שם בשביל מי שצריך את מה שיש לי לתת.


ולגבי הצד של העובי...
הייתה אצלי מישהי היום. רצתה תקשור. הגיעה דרך מישהי...בדרך כלל אני לא נוהגת לשאול שאלות בטלפון המקדים, רק שם, תאריך המפגש וזהו. לעיתים מי שמתקשר/ת מסבירים לצורך מה הם רוצים להפגש, אם זה תקשור כללי, או תקשור עם נשמות, או מה שעולה להם באותו רגע ונראה להם נכון לספר לי בטלפון. ובדרכי אני מקשיבה, לפעמים אפילו קצת מרגיעה אם יש צורך וזהו.
וזה מה שהיה היום (הדברים מובאים כמובן מתוך איזה שהוא זיכרון שנשאר, בדרך כלל אחרי תקשור אני לא ממש זוכרת...)
צלצול בדלת מעיר לי את הכלב...אני פותחת, מחייכת, לוחצת יד, מסתכלת בעיניים...ומכוונת את הדרך לחדר. בבטן יש לי הרגשה של "קשר", כזה שחשים שאולי יש כאן קושי.
יושבות ואני אומרת: "תודה שהגעת, אני שמחה לפגוש בך"
היא: "למה?..." (בום עמום בבטן הפרטית שלי)
אני: "סתם, פשוט שמחה לפגוש בך". וממשיכה ומספרת קצת על איך התהליך/התקשור עובד, ממול אין תגובה, רק מבט. "...האם תרצי לשאול שאלה, או למקד את התקשור לכיוון מסויים?"
היא: "לא, אני לא רוצה לשאול כלום, תגידי מה את "רואה", אין לי מה לשאול".
אני: (מבינה בגדול מה קורה בחדר) ומציינת בחיוך: "רק תזכורת קטנה, אני לא קוראת מחשבות ולא חוזה עתידות" ומתחילה להעביר כל מה שעולה בי ומקבלת מולי נדנודי ראש של כן ושל לא יודעת ומבטים בוחנים.
אני ממשיכה ונודדת בתוך התקשור ומנהלת מסע ושואלת שאלות בתוכי ומספרת מה אני "רואה ושומעת" ומקבלת מבט, זהו, מבט.


- התקשור הוא חלק מאוד חשוב בחיי, אני מאוד אוהבת לתקשר, מאוד נאמנה לדרך וכל הזמן לומדת ומשתדלת בכל מאודי להישאר פתוחה לתדרים ובהירת מחשבה. 
נמשיך:


אני: מוסרת "ד"ש" מנשמה שמגיעה, לדברי הגברת שמולי היא קשורה לידידה ששלחה אותה, ואומרת לי "מה זה קשור? למה זה צריך לעניין אותי?"...
אני (בעדינות, תודה לאל שהתקשור מרגיע): "את שליחה לצורך מסירת הד"ש, את מוזמנת למסור".
אני: "תסלחי לי על השאלה, את בוחנת אותי?"
היא: (אחרי 30 דקות תקשור): "כן!.....לא מתחברת, אין חיבור, לא מתחברת..."
אני: "זה בסדר גמור, נסיים כעת ואודה לך שוב שבאת".
היא: לוקחת את התיק, אומרת "סליחה", צועדת לדלת ואני סוגרת אחריה.


למה 1 - למה היא לא חשבה שעל הזמן הזה היא צריכה לשלם? ואפילו לא הציעה לשלם?
למה 2 - למה היא חשבה שהיא נכנסת? למגדת עתידות? לכדור הבדולח? 
למה 3 - למה אני בכלל מתעצבנת????!


ולמי שקרא/ה עד לכאן,
תודה, אוהבת ותהיו טובים לעצמכם

אופטימיות

מנסה להסביר לעצמי למה המילה אופטימיות נוחתת עלי בבוקרו של יום ראשון. אחרי שכבר משהו כמו 4 ימים אנחנו חווים טלטלה מטורפת של אלימות וחוסר ודאות. אם זה בדרך לאילת, טילים וכל מיני מתכות מונחתות על תושבי הדרום. אוהלים נטועים ברחבי הארץ.

ובקטן יותר, אנשים שאני פוגשת ופונים אלי לייעוץ מתוך מקומות של בלבול והרגשה של עד כאן ומכאן מה אחד גדול? והצורך והכמיהה ההולכים וגדלים ליצור קשר עם אהובים שעברו לצד השני, ומוצאת עצמי מקשרת ומחברת גם ללא הזמנה...רוצה לספר לכם אחת החוויות:

הגעתי לחנות מסוימת ופגשתי אישה מדהימה, יוצאת דופן כל כולה נתונה לנתינה. היה חיבור מיידי ביננו בעיקר לאחר שסיפרתי לה מה אני עושה בין היתר...תקשור עם נשמות. כל הזמן ליוותה אותי ההרגשה שסובב סביבה אבל. ולא שיתפתי אותה בדבר.

עברו להם 3 שבועות ומצאתי עצמי שוב באותה חנות. זהו יום האהבה, ט"ו באב, שוב החיבור הזה, שמרגיש כמו קרבה לידיעה משותפת ואני מרגישה חזק מאוד שהיא איבדה ילד.

דיסקסנו לנו על דא והא...לא אמרתי כלום....לא בעניין הזה.

חזרתי הביתה ומשהו כמו חצי שעה אחרי...אני "שומעת" - "תתקשרי לאמא", "תתקשרי לאמא שלי"...הבנתי מי זה, "הסברתי" שאני לא יכולה ליפול עליה ככה בטלפון, אמר: "תתקשרי לאמא", "זה יום האהבה".

התקשרתי לחברה יקרה, מתקשרת בעצמה שאומרת לי: "את צריכה להתקשר, את שליחה".

ישבתי ובהיתי במספר שמופיע על כרטיס הביקור של החנות, כמעט שעה, פשוט בהיתי, והלב דופק מהר וחושבת מאיפה אני מביאה את האומץ להתקשר, אבל מבינה שאין לי כל כך ברירה....ומחייכת....ומחייגת.

היא עונה לי מתוך המולה של אנשים ומיד מזהה את קולי...וזהו תוכן השיחה (מהזכרון  המתרגש שלי):

- אני: "אני מצטערת ליפול עלייך ככה, בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה, אבל התבקשתי למסור לך ד"ש מהבן שלך, הקטן". (ואני כולי רועדת)

- היא: שקט של שניה ו- "אני לא מאמינה, את מדהימה, מה? אני לא מאמינה, מאיפה את יודעת?"...

- אני: "את בסדר? בבקשה תנשמי עמוק, הרגשתי שאוכל לומר לך את זה עכשיו, כי את בעניין..." (נופלת לי הבטן, אפילו קצת מזיעה)

- היא: "אני בסדר, מתרגשת. היה לי בן, שנפטר בגיל צעיר אחרי מחלה קשה...ואני כל הזמן רוצה לדעת אם הוא בסדר..."

- אני: (מרגישה שהוא איתי) "הוא מוסר שהוא שלם, הוא שלם. שהיום יום האהבה. הוא מבקש שאגיע אליכם הביתה לדבר עם כולכם".

- היא: "אז איך עושים את זה, אני רוצה שגם אבא שלו ואחיות שלו יהיו"

- אני: "אנחנו נדבר ונקבע".

***מסתבר לי בשיחה איתה שהוא אמר הבית שלכם, כי הם עברו לבית אחר לאחר מותו.***

מחר אני נפגשת עם משפחה מופלאה, שנפרדה מבן ואח. אינני יודעת מה יהיה וגם לא ממש מתכננת, איך אפשר לתכנן?...ההרגשה להיבחר להעביר מסר כזה היא מעבר להתרגשות, היא יותר הרגשה של ענווה והודיה.

מבטיחה לספר איך היה.

אופטימיות?...אולי זו צורה של הסתכלות?.

א' - ב' - ג'

אם במילים חדשות לשירים ידועים עסקינן, אז זה מה שיוצא לי עכשיו (אין צורך לנסות לשיר): "א' - אוגוסט, ב' - זה בית עם מזגן, ג' - זה הגב שהתקלקל לי כשפרץ לו דיסק ומשאיר אותי בבית..., ד' - דביק מהלחות, ה' - הצילו, מתי חורף?,  ו' - ודלי"ם?, ז' - זמן לחשוב, ח' - חחחחם!, ט' - טבילה בבריכה, י' - יתרת החופש הגדול, כ' - כמות האנשים שנכנסת בכיכר הבימה/מרמורק, ל' - למה לא מתייחסים לשביתת הרופאים, מ' - אוטוטו צעדת מליון, נ' - נשימה עמוקה, ס' - ספר תהילים לימים חמים, ע' - עם רוצה צדק חברתי!, פ' - פתאום קם אדם בבוקר הוא מרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת..., צ' - צריך להיות נוכחים עכשיו, ק' - קילו שזיף, ראיתם כמה עולה???! .-18 ש"ח! (לא קונה), ר' - רציתי רק לכתוב א-ב-ג.., ש' - שיתוף, ת' - ת'רגישו את הרטט שקורה עכשיו, מרגישים?! תודה אלוהי/יקום יקר שאני חיה בתקופה הזו!


זה היום ה-12 לפ"ד (פריצת דיסק) שלי, בווליום הכאבים הקשים, הסקאלה מתחילה לזוז לכיוון הלמטה שלה, עכשיו מתחילות גם התהיות וההתפלספויות העצמיות והעצמוניות, למה? מה זה בא להראות? מה אקח מהימים האלה כשאחזור לעצמי? מה אני עושה כעת כדי להתקדם?........מורפיום זה אחלה.......


משפט שמצאתי עכשיו על חודש אב, ראש חודשו שחל היום:
"...ראש חודש אב והעבודה הפנימית. בחודש אב צריך לדעת את מה להחריב כי הוא כבר לא משרת את המשך הדרך. איך נדע? כל מה שמחולל תחושה של חוסר אונים וחסר ערך עצמי....התיקון של חודש אב תלוי ביכולת ההקשבה פנימה. מבחוץ באות כל מיני עצות רעות שמספרות לי עד כמה אני חלש וחסר אונים ("עצות המרגלים"), אבל מבפנים עולים קולות אחרים, המספרים על האנרגיה העצומה הטמונה וגנוזה בתוכי. בתוכך."


שנהיה טובים לעצמנו.

פ"ד

לפני כך וכך שנים, הייתי מאזינה אדוקה של רשת ג', לתוכניתו של אהרון פררה. בכל בוקר היה אהרון מברך במה שקראתי לו "הברכה של אותו יום...", (דוגמא: יום שלישי פעמיים כי טוב...) וליום שני היה אומר: "בוקר טוב, יום שני שאין שני לו!"

אז בכל יום שני, אני נזכרת במשפט, יום שני שאין שני לו.

ראיתי אתמול עוד אחד מפרקי "הלוחש לכלבים", סיזר מילאן, אלוף האלופים בהאזנה לרחשי כלב. אני רואה המון רוח בעשייה שלו, איך אפשר שלא, הבן-אדם בלחישות ורחישות עם נשמות החיות ונעזר באנרגיה שעוטפת אותו לתקשר איתן.

היה שם משפט שאמר: "הכלב חי את הרגע, מה שקורה באותו הרגע שהוא קולט, את זה הוא חי. האדם חי במחשבות לרגע הבא..."

זה נכון שחשוב לתכנן, או לפחות לפעמים לתכנן צעדינו לקראת הצעד הבא שלנו בחיים. אני תוהה אם אנחנו לא מרחיקי לכת במחשבות. ולא מדברת עכשיו על חלומות, מאוויים, רחשי לב ותקוות. אלא...הנה קפצה לה דוגמא:

...אני עומדת בתחנת האוטובוס, מתכננת את הנסיעה, מחכה (די בקוצר רוח) לראות את האוטובוס עושה את הסיבוב לכיוון הרחוב שלי. השמש, הרעש של המכוניות, המחשבות עפות...

שניה, לעצור, לנשום רגע עמוק (כולל פיח), להסתכל לקצות האצבעות שלי. קצות האצבעות, לחזור לעצמי, לגוף שלי, לעור שלי, מיקוד "מטורף" רק בי עכשיו. הנה רגע, הנה תפסתי "ר – ג – ע ". הזמן מרגיש לחלקיק שניה כמו מאיט או אפילו עוצר לחלקיק עוד יותר קטן מלכת. אני מרגישה שחטפתי תנומה...נרדמה לי התודעה לסביבה לטיפ-טיפונת...חייתי רגע עם עצמי שוב.

המודעות לסביבה נשמרה, היכולת לשמוע ולראות מה קורה סביבי היה שם לגמרי. ועם כל זה, מרגישה שכיילתי את עצמי, איזנתי!

גם סיזר מציין המוווווון את נושא האיזון, ואם חושבים על זה (אפילו לא עמוק מידי) הרי איזון היא מילת מפתח בדורינו, לא?!

כותרת הפוסט פ"ד, אני צוחקת עדיין על שהחלטתי לקרוא לפוסט היום פ"ד. יש לי המון רצון לפרוץ דרך, לעצמי, לתודעה הרוחנית שבי, למודעות שלי לאנשים ולרחשי ליבם ובכלל צמד המילים פריצת דרך הולכות איתי לפחות מחודש אפריל...

אז אני מוצאת את עצמי אתמול, במיון, באיכילוב...אחרי CT, עם אבחנה של פריצת דיסק.

פ"ד, אני אומרת בליבי, מסתכלת לשמיים ואומרת: התכוונתי לפריצת דרך...לא פריצת דיסק....אופס.

בריאות חזקה ושלמה

ושנהיה טובים לעצמנו.

מתחילה

יום רביעי, יח' בתמוז, קיץ. יום של אחרי ערב תקשור חזק במיוחד. ראיתי אנשים מתרגשים. ראיתי עיניים בוהות ומסוקרנות.  זוכרת במעומעם דברים שאמרתי והועברו דרכי, הרבה גם לא זוכרת. הרבה רגש עבר בי.
בוחרת לכתוב תאריך עברי, יח', האותיות י ו-ח ובהיפוך "חי". היום אני מחייה את הבלוג שלי, מפיחה בו חיים, משתפת ועכשיו גם מתרגשת.
בעיקר סקרנית, לאן תובלנה אותי האותיות, המחשבות, השיתוף...
כבר ככה וככה זמן הופכת ברעיון של לכתוב מה עובר עלי, מה שעובר דרכי. לחשוף, לעניין, גם להצחיק...
מזמינה אותך לקרוא, להגיב, לשאול, ואפילו גם לא לעשות כלום, פשוט לבהות (-:
שיהיה לנו בהצלחה, לי ולשאר הירקות!
צירי